להזיז את החיים קדימה -ארונות הזזה

זכרונות הילדות שיש לי מהבית בו גדלתי מסתכמים בחדר שלי. אני זוכרת את החדר שלי לאורך השנים מהרגע שהייתי קטנטונת ועד לנערה צעירה. החדר שלי , חדר הילדות שלי גדל יחד אתי והשתנה בכל תקופת חיים.

אני זוכרת את המיטת עץ הכבדה שעמדה מתחת לחלון, ואת הוילון הורדרד שסבתא תפרה לי כשנולדתי.

אני זוכרת ארונות הזזה בצבע חום טבעי שעמדו שם כבר שנים, הרבה לפני שהגחתי לעולם ובפלא המשיכו לתפקד ארונות הזזה אלו בקלות וביעילות עד שבגרתי והחלפתי אותם בארונות הזזה מסוג אחר ואופנתי יותר דאז.

כל המחשבות והזכרונות על החדר שלי כשהייתי ילדה גרמו לי צורך עז לחפש את התמונות ילדות שלי שיחשפו משהו מהחדר שאני כל כך זוכרת אותו עד לרמת הפרטים הכי קטנים, כמו השקע חשמל שהיה מוסתר בחציו מאחורי ארונות הזזה, ולא יכולתי להשתמש בו.

כשגדלתי קצת וטרציתי לחבר את הטייפ דאבל קאסט שקבלתי מתנה לבת מיצווה שלי, הפצרתי באבי שיזיז את ארונות הזזה מעץ ואני זוכרת שהוא התעקש שזה פשוט בלתי אפשרי.

ארונות הזזה אלו, הוא אמר נמצאים פה כל כך הרבה שנים הרבה לפני שאת נולדת והרבה לפני טייפ דאבל קסט, ואם אזיז אותו לא בטוח שהוא יחזור למצבו הטבעי היעיל והפרקטי.

ואז מה נוכל לשעות? לקנות ארונות הזזה חדשים לא בא בחשבון.

ואני חלמתי על ריהוט חדש לחדר שלי.

כזה שיתאים לנערה מתבגרת שכבר יש לה טעם משלה וכבר לא מסתפקת בארונות הזזה בצבע חום. כל כך רציתי חדר מהסרטים, כמו של נסיכות, כזה שהייתי רואה בדיפדוף במגזינים או אצל חברה שהיה לה את החדר המושלם.

אני עומדת עכשיו מול ארגז קרטון מלא באלבומים ישנים ומחפשת כצמה תמונות שאולי החדר שלי יציץ מהן.

והנה אני שולפת תמונה ועוד תמונה, ומזהה את התמונות שהיות תלויות לי מעל המיטה והפוסטרים של וואהם ממש ליד ארונות הזזה בצבע חום. מיד עולה לי המון זכרונות מתוקים מפעם ואני מוצאת עצמי עוצמת את עיני עם אלבום תמונות ביד ומדמיינת נערה צעירה בחדר קטן וישן עם מיטת עץ כבדה וארונות הזזה בצבע חום.